יום חמישי, 21 במרץ 2024
לילדיי החיים בגלות
מסר מאלוהים האב לאחות אמפולה בגבעת טֶפֵּיָאק, מקסיקו מיום 14 במרץ 2024
[מסר זה הוכתיבה הנזירה בספרדית, וזה תרגומה לאנגלית. הערה: מסר זה כולל הערת שוליים. הערות השוליים אינן מוכתבות על ידי אלוהים. הן נוספו על ידי הנזירה. לעיתים הערת השוליים נועדה להבהיר לקורא את תחושת המשמעות של מילה או רעיון מסויימים, ולפעמים כדי להעביר טוב יותר את התחושה של הטון האלוהי כאשר דיבר.]
[מאלוהים האב]
לילדיי החיים בגלות – כתבו את הדברים הבאים.
ילדים קטנים שלי, ילדי ליבי.
אביכם מדבר אליכם כדי לנחם אתכם, לתת לכם שלום, לתת לכם אור להאיר את החושך של הזמנים הנוכחיים.
אתם חיים בגלות, גלות כואבת מאוד כי זה לא רק העובדה שאתם עדיין לא בגן העדן שלי – במקומות שהכנתי לכם מכל עולם ועולם, מאוחדים באהבתי – אלא גם התחושה של להיות מגורשים ממשפחותיכם, מחבריכם, אפילו מהכנסייה שלי עצמי, חיים כגלויות, בלי מקום משלכם.
כמה מכם, ילדיי, מרגישים כך, נטושים, שכוחים, מתעלמים וכל כך פצועים. פצועים על ידי העולם והקנאה של השטן, פצועים ממעשיכם ומחלטותיכם.
ילדים, הסתכלו אל אביכם. הסתכלו בזה שרצה שתהיו קיימים – ברגע הזה – כדי לקבל את אהבתו, חסדו, ללמוד איך לחיות איתו עכשיו כדי להיות מסוגלים לחיות איתו לנצח נצחים.
אני, אביכם, אוהב אתכם.
ואני רואה כל מאמץ שאתם עושים לרצות אותי, לאהוב אותי. כל מאמץ להאמין בי ולעקוב אחר מה שאני מבקש מכם. כל מאמץ לקבל את האור שלי, למרות הכאב שזה עלול לגרום לכם כשאתם רואים את המציאות של הנפש שלכם ואת העולם בו אתם חיים.
אני, אביכם, מקשיב לכם.
תמיד, ילדים. לכל אחד מכם. אני שומע את טרונייתכם, הספקות שלכם, השאלות שלכם, המילים שלכם של אהבה והכרת תודה, המילים הדוממות שבולטות מלבבכם בהשתחוותכם.
אני שומע הכל, ילדים. אני מעריך כל דבר ומבין הכל.
אני אביכם.
אני מדבר אליכם כדי שתסתכלו עליי, ילדים. אני מדבר אליכם כדי שלא תשכחו אותי. כדי שתזכרו מי הוא האלוהים שלכם ומי אתם עבורי.
אמרתי לכם שאני אוסף עכשיו את הצבא שלי; שהגיעה השעה שבה קולי יעלה כרעם.
החצוצרה הקוראת לכם לתפוס את מקומותיכם בצבא שלי נשמעת.
שמעתם אותה בליבותיכם, והרימו ראשיכם לשמים, הפניתם מבטכם אליי. [חיוך]
תודה לכם, ילדים.
אתם אשר הקשבתם לי עכשיו – בלי הוכחות או סימנים נראים – דומים לאותה חופן קטן של שמרים שמחמיץ את כל הבצק.
עזרתם לי במשך שנים בצורה סמויה, הקרבתם לי את קרבנותיכם, הכאב שבחרתי עליי, שנאה ושכחה; נתתם לי את האמונה שלכם, הציות והאהבה. לקחתי את כל ההקרבות הללו, ילדים קטנים שלי, כל השפלה וניסיון, כדי לעזור לאחיכם עכשיו. שום דבר ממה שסבלתם לכבודי, מאהבתכם אליי, לא אבד. הסתרתי מכם את העבודה הגדולה הזו בה עזרתם לי – ולאחיכם - להסיר את הקשקשים מעיניהם, מאזניהם ומליבותיהם, כדי שיוכלו לשמוע פעם נוספת את קולי הקורא להם.
ילדים שלי – אני נותן לכם את הדברים הללו שלי כמזור ללבבות שלכם, כדי שתזכרו שהכול מה שמציעים לי באהבה, בכאב - הכול מועיל. האמונה שלכם והפעולה שלי הופכות אותו למועיל באופן אינסופי.
תנו לי הכול. הכל. אני מקבל את זה בליבי ושם גורם לו לפרוח, להועיל.
תנו לי את כל הכאב שלכם, ילדים, החרדה העוטפת את לבבותיכם כשאתם רואים את החורבן בכרמי שלי.
אחדו את הכאב שלכם לשלי.
הסתכלו עליי ואל תפחדו.
אני אביכם, אבא שלכם והאל שלכם. בקרוב, ילדים שלי, האל שלכם יקום בצורה כזו שכול מה שקיים יודה שאני הוא האלוהים. אין אחר.
רק אני הוא.
שעה נוראה ושעת חסד.
השעה המבורכת, השעה של הרחמים האחרונים שלי לפני הקרב הגדול שישאיר את סאטן וחבריו מובסים, ושיפתח את החידוש הגדול של כל הבריאה שלי – שמיים חדשים ואדמה חדשה.
ילדים שלי - רבים מכם תוהים ומנסים להבין איך ומתי מה שהודעתי במקומות שונים ובזמנים שונים יתגשם.
אני מזכיר לכם, ילדים, שממעשי האמונה והאמון בי הם בעלי ערך רב יותר ומניבים פרי גדול בהרבה לנפשות שלכם ולנפשותיהם של אחיכם מאשר ההבנה בתבונתכם מתי ואיך הדברים המוכרזים יתגשמו.
אני מבקש שתכינו את עצמכם, שתהיו קשובים – אבל ההכנה הזו והיותם קשובים לקולי נעוצים באמונה, ילדים. האמונה המוארת העוטפת ומאירה את כל היותכם, ומאפשרת לכם לראות אותי – להכיר אותי - אפילו בתוך החושך הגדול ביותר.
מה שאני צריך מכם, ילדים שלי, היא האמונה שלכם. האמונה שמאמינה במה שאני אומר; זו שמסוגלת להאמין שהכל שאני אומר לכם הוא נכון, למרות שהכל סביבכם מספר לכם אחרת; למרות שהחושים שלכם מספרים לכם משהו שונה.
האמונה שהיא השתחוויה כי היא נותנת לי את מה שמגיע לי כ-אלוקים וכאביכם.
האמונה שהיא איחוד איתי; זו שלא מפרידים את המבט שלכם מפניי, מאהבה שלי, מרצוני.
האמונה הזאת, ילדים, היא המגן והחרב שלכם בקרב המתקרב. יצרתי אתכם, חישלתי אתכם ואמשיך לעשות זאת. חישלתי אתכם בכור ההיתוך של רצוני, עם ניסיון אחר ניסיון – בכל פעם מחזק אותו יותר.
רק אני יכול ליצור מכם אמונה בלתי מנוצחת. אבל אני צריך את האמון שלכם. אני צריך שתשימו את עצמכם, תוותרו על עצמכם, בידיים שלי – בכל יום יותר מקודמו; בכל דקה יותר מזו לפניה - ותתנו לי לעשות ולאפשר מה שצריך כדי להפוך את האמונה החלשה שלכם ל-אמונה בלתי ניתנת לשבירה.
רק אני, ילדים.
תנו לי את האמון שלכם.
הניחו בצד את הקריטריונים שלכם, הרעיונות שלכם, ההיגיון שלכם. ילדים, הם מזוהמים על ידי העולם ובמקרים רבים גם הגאווה שלכם שהסתת השטן.
לבטוח בי פירושו גם להניח בצד את כל מה שאתם מאמינים שאני רוצה, כדי לקבל את מה שאני באמת רוצה.[1]
תנו לי לכוון את המחשבות שלכם לפי האור שלי והרצון שלי עבור כל אחד מכם.
ילדים, אני לא מבקש שתבינו, אלא רק תקשיבו לי, תקבלו אותי, תצייתו לי.
ברגע אחד אני יכול לגרום לכם להבין את התעלומות העמוקות ביותר. אבל זה יהיה רק מתנה ממני.
אבל אני רוצה את שיתוף הפעולה שלכם, ילדים, וזו הסיבה שאני מבקש מכם ללכת בחושך, במדבר החושים, שם הכל ערפל עבור החושים, עבור התודעה, כי כאן – על ידי אמון שאני מנחה אתכם, על ידי ציות למרות שאתם לא מבינים ואתם מרגישים פחד כי אתם לא רואים אותי או רואים את דרכי - כאן, ילדים, אני מאמן אתכם באמונה האמיתית והבלתי ניתנת לשבירה שמחברת אתכם אליי.
כל הניסיונות שאני מרשה בחייכם הם כדי שדרכם תלמדו להאמין בי – לא רק להאמין בי.
שלפו את האמונה שלכם, ילדים.
השליכו את עצמכם לכבשן שלי ואני אבשל את האמונה שלכם בצורה כזו שתהיו מסוגלים להישאר עומדים בשעה הקרובה הזו. בשעה הזאת שמתחילה.
אמונה, ילדים, כדי שאני אוכל לפעול.
אני רוצה את האמונה הזוהרת הזו בכל אחד מילדיי. הדלקתי אותה בלבבות שלכם וקיבלתי את הקורבנות שלכם יחד עם קורבן ישוע שלי כדי להכין את לבבות כל ילדיי לקבלת מתנת אמונה זו.
ילדים, אל תפחדו. יהיה לכם מה שצריך עבור הקרב.
הנחתי את כולכם במקום שאני צריך אתכם בו. המשימה הראשונה שלכם בשעה הזאת היא לעמוד כשהמבט נעוץ בי. עם אוזניים פתוחות לקולי. עם לבבות פתוחים לאורי. עם האמון שלכם מונח ללא היסוס באהבה וברחמיים שלי.
אל תפחדו.
אלוהיך בא.
בעוצמה ובסמכות.
כדי לבסס מחדש את סדרו בכל מה שנוצר.
לשקם את מה שמזוהם על ידי חטא ושטן.
להוציא את הנחשים והזאבים ממקדשי.
כדי לכבוש מחדש את לבבות ילדיי.
אני, אלוהיך, בא
AMEN
שתברכתיי תרד על כל לב שקשוב לקולי.
Amen. +
[1] מה שאני תופס במילים האלה הוא כמה פעמים הגבלנו את הפעולה של אלוהים בחיינו ובחייהם של אחרים עם המכשול של הרצון שלנו שחושב שהוא יודע בדיוק מה אלוהים רוצה ולא רוצה; מה הוא היה עושה או לא עושה; בלי לשאול אותו באמת, בלי לראות בצניעות את הגבולות של ההבנה שלנו לפני העוצמה והעומק של התוכניות שלו, של האהבה שלו. "כי מחשבותי אינן מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכיי נאום ה', כי כמו שמים לעומת ארץ כן דרכי עלולות מעל דרכיכם ומחשבתיכם עלולות מעל מחשבותיכם." (ישעיהו נ"ה, 8)